<h1>השגות הרז"ה על בעלי הנפש להראב"ד שער הפרישה</h1>
<h2>דף כא.</h2>
עוד כתב הרב גם יש במיני שרצים שהם דומין לחיות קטנות שבארץ, כגון החולד והעכבר והתנשמת [עכ"ל הראב"ד]. לא הבינותי מה רצה לומר, דקאמר שהם דומין לחיות קטנות שבארץ, וכי דומים מאי הוי, רבנן פליגי עליה דר"מ, והלכה כרבים. ואי משום דקאמר רבי חנינא בן גמליאל [כ"ג ע"א] נראין דברי ר"מ בבהמה וחיה, אין לנו כדברי המכריע בהכרעה דברייתא, וכל שכן בהכרע יחיד במקום רבים. וכדי שלא יטעה אדם בדברינו אנו מאריכים בפירוש הדבר. מצאנו בזה [שתי] מחלוק[ו]ת לר"מ וחכמים (הא), חדא מתניתין [כ"א ע"א], וחדא ברייתא [כ"ג ע"ב]. המפלת מין בהמה חיה ועוף, רבי מאיר מטמא, הואיל דנאמר בהן יצירה כאדם [כ"ב ע"ב], והואיל ובמינו מתקיים [כ"ג ע"א]. בזו רבי מאיר לחומרא. ורבנן לקולא, מאחר שאין בו צורת אדם. פניו פני אדם ונברא בעין אחת כבהמה, בזו רבי מאיר לקולא ורבנן לחומרא, וטעמא דרבי מאיר דמטהר הואיל ואין במינו מתקיים, שאין אדם ולא בהמה מתקיים בצורה הזו. וטעמייהו דרבנן דמטמי מאחר שיש בפניו מקצת צורת אדם דיו. ורב ירמיה בר אבא [ד]הוה ס"ל מעיקרא אף בזו רבי מאיר להחמיר ורבנן להקל כעין פלוגתייהו דמתניתין, לאו משום דשמיע ליה ממתניתין, ולא מדוקיא דמתניתין, אלא גמרא גמיר לה הכין. ואפכוה ניהליה רבנן, ואיהו נמי הדר ביה, ואמר אי תניא תניא. והכל מודים בגופו [תיש] ופניו אדם אדם. ואע"פ שאין במינו מתקיים, מאחר שכל צורת פניו אדם הרי זה ולד. גופו אדם ופניו תיש ולא כלום, שהרי אין במינו מתקיים, ואין בפניו צורת אדם, כשמעתיה דרב ירמיה בר אבא. וכולה גמרא הוא דגמיר לה רב ירמיה הכין. ואי קשיא לך מאי שנא גופו תיש ופניו אדם שאמו טמאה, וגוף אטום אמו טהורה, ואע"פ שכל גופו ופניו צורת אדם, והא אשכחן דמטמי רבנן בנברא בעין אחת כבהמה אע"פ שאין במינו מתקיים כלו כאחת. זיל הכא במינו מתקיים וזיל להכא במינו מתקיים, ויש בפניו מקצת צורת אדם, אבל גוף אטום, או ושטו אטום, או נברא בעין אחת באמצע, או בירך אחד באמצע, אע"פ שכלו צורת אדם, אין גוף אטום ולא שאר התמונות הללו מתקיימים בשום בריה בעולם, והכל מודים שאמו טהורה מטומאת לידה.
ומה שכתב רב אחא באפשר לפתיחת הקבר בלא דם [עכ"ל הראב"ד]. כדבריו נראה לי. ומה שהקשה עליו הרב מדקא מיפלגי רבי יהודה ורבנן בחתיכה ואע"ג דחתיכה לאו ולד הוא, לאו קושיא היא, שהחתיכה אע"פ שאינה ולד מ"מ נגמרה ברייתה לאחר ארבעים להיות בשר, ויש בה פתיחת הקבר, משא"כ בולד דקודם ארבעים דמיא בעלמא הוא, ואין לו פתיחת הקבר, ואין לנו ללמוד מים מתוך ארבעים משל אחר ארבעים. עוד כתב הרב אבל המפלת כמין קליפות כמין שערות כמין עפר כמין יבחושין אדומים אין כאן חשש לידה ואין כאן חשש פתיחת הקבר [עכ"ל הראב"ד]. נראה מדבריו דכי פליג רבי יהודה במתניתין ארישא ואסיפא. אבל באמצעיתא מודה. ואני אומר דמאי דאמרינן בגמרא [כ"ב ע"ב] במחלוקת שנויה ורבנן היא, אכולה מתניתין קאי, ובכולה פליג רבי יהודה, דאידי ואידי בריה נינהו ואית להו פתיחת הקבר. תדע דאמרינן על מציעתא [שם] אי הכי לא נמוחו נמי, אמר רבא כי לא נמוחו בריה נינהו. עוד כתב הרב הרואה דם יבש אע"פ שלא נמוח טמאה נדה [עכ"ל הראב"ד]. ואני אומר דא ודא אחת היא, וראיה לדבר דאמרינן בפרק דם הנדה [נ"ד ע"ב] אימא הני מילי לח ונעשה יבש, יבש מעיקרא מנא לן, ותו הא דתנן המפלת כמין קליפות כמין שערה וכו' מנא לן, אמר קרא יהיה, יהיה רבויא הוא, אלמא אידי ואידי חד דינא אית להו, ומחד דינא נפקי. ואם לאו נמוח מנין היינו יודעים שהיה דם מעיקרו, הלא זה הוא המפלת כמין עפר אדום, שאם לא נמוח אני אומר בריה הוא, וזה דבר פשוט וברור הוא.
<h2>דף כה.</h2>
כתב הרב בשער הפרישה ואפילו הפילה חתיכה לבנה ויש בה עצם וכו' [עכ"ל הראב"ד]. ואני אומר כי רבי בנימין בחתיכה לבנה ויש בה עצם יחידאה הוא, ולית דחש לה. ובכולהו תנאי לא אשכחן תנא דס"ל כותיה, ואני קורא עליו ויותר הוא לבדו [בראשית מ"ד], דהא ליכא במינו מתקיים, ולא מצורת אדם. ואי איכא למיחש, לפתיחת הקבר הוא דאיכא למיחש ולטומאת נדה, ולא לטומאת לידה. ונפקא מינה, דלא בעיא למיתב ארבעה עשר יום לנקבה. וסוגיין בגמרא כולה, בגוף אטום [כ"ג ע"ב], ובושטו אטום [שם], וביד חתוכה [כ"ח ע"א], כולהון דלא כרבי בנימין, שכל אלה יש בהן כמה עצמות ואין מטמאין את אמן טומאת לידה מחמת העצמות.
<h2>דף לו.</h2>
ואני אומר להלכה ולא למעשה. שכשהחמירו בנות ישראל על עצמן, בדם נדה הוא שהחמירו לעשותו כדם זיבה, אבל בדם לידה לא החמירו, ואדינא דאורייתא קיימן, ולא ילפינן האי מהאי, כדאמרינן בגמרא [י' ע"ב] דם נדה לחוד דם לידה לחוד. ואם היא יולדת בזוב, בודאי שהיתה צריכה לישב שבעה נקיים מדם, אבל בראיה אחת ובקושי סמוך ללידת ולד, אי נמי ברואה תוך שבעה ללידתה, דיה בטומאת ז' לזכר וי"ד לנקבה, דהא שבעה לה טומאה מלידתה, ואין דמה מוסיף לה טומאה. ותמה על עצמך היאך תטמא אותם בראיה אחת ובקושי סמוך ללידתה להצריכה שבעה נקיים, אם זבה היא הא קי"ל [ל"ו ע"ב] דקושי סמוך ללידה בימי זיבה רחמנא טהריה, וכי תימא דילמא קושי בימי נדה הויא, נדה נקיים למה לה, וכי תימא משום דכולהו נשי האידנא ספק זבות נינהו, הרי זה אומרת מטמאיך לא טמאוני ואתה טמאתני. ובדם טהור נמי אין שרש החומרא ממנהג בנות ישראל, אלא מתקנת רב יהודה ודורו, ואסמכוה אמנהגא דשארא. והרב אלפסי [פ"ב דשבועות] מסתם לה סתומי. עוד אני אומר להלכה אבל לא למעשה מדיוקא דגמרא דילן [ס"ה ע"א ע"ב] וממה שכתב הרב אלפסי ז"ל בהלכותיו [רפ"ב דשבועות] ההיא דרב ושמואל דאמרי [ס"ה ע"ב] הלכה בועל בעילת מצוה ופורש, דוקא שהגיע זמנה לראות וראתה, דעל ההיא פסקא דמתניתין גרסינן לה. ומאי דקא מותיב רב חסדא מעשה ונתן לה רבי ד' לילות מתוך י"ב חדש, הכין פירושא, קס"ד כל תלתא ירחא חדא עונה, דמטיא לה עונה רביעית בימי בגרות, וקס"ד בוגרת שלא ראתה כנערה שהגיע זמנה לראות וראתה דמיא, אלמא כל הלילה שלה בלא פרישה. ובדין הוא דהוה יכול למרמי דרב אדרב, דהאמר רב [ס"ד ע"ב] בוגרת נותנין לה לילה הראשון, אלא מעשה אלים ליה לאקשויי, כדמסקינן בגמ' הוא סבר מעשה רב. ואע"ג דבגמרא אותבינה לרב מהאי מעשה, כסבורים לומר דבוגרת בעלמא אית לה טפי מלילה הראשון, דכי היכי דמהניא קטנות בנערות מהני נמי נערות בבגרות, לא חש רב חסדא כל הני הדקדוקים, דמכל מקום קשיא מאחר שמצינו שיש לה כל הלילה לבוגרת, וקס"ד ה"ה לנערה שהגיע זמנה לראות וראתה, שבגרותה של זו עומדת במקום ראיתה של זו, ושתיהן שקולות בשקול הדעת להקל ולהחמיר, ולא דייך שאתה אינך מוסיף, אלא שאתה גורע ואומר בועל בעילת מצוה ופורש. א"ל (רבא) [רבה] אהדורי אפרכי למה לך, אותיב מתניתין הלילה שלה, וב"ש במקום ב"ה אינה משנה. ובדין הוא דלדחיה ליה כדדחינן התם מי סברת כל תלתא ירחי חדא עונה, א"נ שאני היכא דראתה מהיכא דלא ראתה, אלא כיון דאיכא מתניתין קשיא בהדיא לא חש לכל זה. והיינו דא"ל רבה אהדורי אפרכי למה לך אותיב מתניתין, והוא סבר מעשה רב. ואסיקנא רב ושמואל דאמרי כרבותינו וכו', דרב אדרב נמי לא קשיא, שאני היכא דלא ראתה אפילו היא בוגרת מהיכא דראתה ואפילו היא נערה. ודייקינן ליה להאי פירושא מעובדא דמנימין סקונאה, דאמר לא פליג רב בין ראתה בין לא ראתה, וכי לא פליג רב מאי הוי, תיפוק ליה משום אידך דרב ושמואל דאמרי תרווייהו הלכה בועל בעילת מצוה ופורש וכו', אלמא אי לאו דראתה לא היה מנימין עושה, ולא היה מת בדרך, ולא היה שמואל קורא על רב לא יאונה לצדיק כל און, שמעינן מינה דכל הני שמעתתא דריש פרקא הלכתא נינהו. וכן נראה מדברי הרב אלפסי ז"ל שכתב הכל בהלכותיו. ומה שהביא מן הירושלמי ומעשה דרבי ינאי דעקר אפילו מתנוקת שלא הגיע זמנה לראות, מדת חסידות היא, וחומר שהחמיר רבי ינאי על עצמו, וכל המחמיר תבא עליו ברכה. ואם ישאל אותנו שואל תינח דרבי ינאי אפשר לומר שהיא חומרא לפי שמעשה היה, אלא מימרא דשמואל בגמרא דבני מערבא, דאמר כל ההיא הלכתא דריש פירקא אחרינא דנדה להלכה אבל לא למעשה, הא קשיא דשמואל אדשמואל, דבגמרא דילן לא החמיר שמואל אלא בהגיע זמנה לראות וראתה [והתם] אמר כל ההיא הלכתא, כל לאתויי מאי, לאו לאתויי כלא מתניתין. ויש לנו להשיב בזה שתי תשובות גדולות, שאם היינו אומרים דפליגון תרי גמרי אהדדי לא הוה בזה שום תימה. ועוד יש לנו להשיב תשובה נכונה, לעולם מימריה דשמואל אראתה ועודה בבית אביה קאי, כעין גמרא דילן, ומאי כל, לאפוקי מדב"ש ולאפוקי מדב"ה, דאפילו לב"ש שמחמירים במשנתינו (ו)לא החמירו כל הצורך, שלא הוזכרה פרישה במשנתינו כל עיקר, שכשאמרו נותנין לה בעילת מצוה, לא אמרו שיהא פורש ממנה מיד, אלא דאם תחזור ותראה לאחר בעילת מצוה אפילו בו ביום או בלילה הוא חייב לפרוש ממנה, דומיא דנתינת ארבעה לילות ועד שתחיה המכה, שאין חייב לפרוש ממנה עד שתראה לאחר ארבעה לילות אי נמי לאחר שתחיה המכה, הכא נמי כשאמרו ב"ש במשנתנו נותנין לה בעילת מצוה, שאם תראה לאחר מכאן אפילו בו בלילה פורש ממנה, ואם לא תראה אחר מכאן אינו פורש לעולם. ולדברי ב"ה אינו פורש כל הלילה ואפילו ראתה אחר ביאה ראשונה, ולאחר הלילה אם ראתה פורש ואם לא ראתה אינו פורש. נמצא שאפילו ב"ש לא חייבוהו לפרוש מבעילת מצוה (ואיך) [ואילך] כשלא ראתה אח"כ, וכשחזרו רבותינו ונמנו, גזרו שיהא פורש ממנה מיד עד שתספור שבעה לראיתה שראתה מתוך בעילת מצוה, וזה הוא שאמר שמואל כל ההיא הלכתא דפרקא אחרינא, לאפוקי אפילו מבית שמאי שלא החמירו כל הצורך. והיינו דאמרינן בגמרא דילן כי הוו בה רבי יוחנן וריש לקיש בתנוקת, כלומר בפרקין דתנוקת, לא הוו מסקי מינה כדמסיק תעלא מבי כרבא, כלומר שלא הוו למדים לעשות מעשה לא כדברי בית שמאי ולא כדברי בית הלל בהגיע זמנה לראות וראתה, אלא בועל בעילת מצוה ופורש. ואם תשאל עוד מאי טעמא לא פירשו הכי בגמרא במימריה דרב בבוגרת, כשאמרו אבל ראתה אין נותנין לה אלא בעילת מצוה בלבד, למה לא אמרו שיפרוש, דהא אית ליה לרב פרישה. תשובתך אין זה מקומו של הפירוש הזה להזכיר כאן הפרישה, דאכתי לא נחתינן למעקרה למתניתין מקמי ברייתא, ובמסקנא דאסיקנא כרבותינו שאפילו בנערה וראתה חייב לפרוש הוברר הדבר דבוגרת כל דכן הוא, לפיכך לא פירשו הדבר כאן, ואמרו סתם אין נותנין לה אלא בעילת מצוה ותו לא, לרבותינו כדאית להו בפרישה מיד בשראתה דם לאחר מכן ואפילו בו בלילה. כל זה כתבתי להגדיל תורה, ולסייע דברי הרב אלפסי ז"ל. והדן אותי לזכות, המקום ידינהו לכף זכות.
<h2>דף סה:</h2>
עוד כתב הרב כלה שפרסה נדה ולא נבעלה אסור להתיחד עמה בלילה וצריך להיות בבית אנשים ונשים. ובמסקנא כתב מיהו שמירת נשים לא בעינן, ממעשה דרבי יהושע שהלך הוא ותלמידיו לפדות ריבה אחת והשכיבה בלילה תחת מרגלותיו [עכ"ל הראב"ד]. ואני אומר אין שעת הדחק ראיה, ואין ללמוד ממעשה דרבי יהושע אלא בכיוצא בו בתורה ובחסידות, ובשעת הדחק. אבל זו ברור לנו דכי קתני הוא ישן בין האנשים ואשתו ישנה בין הנשים, אורחא דמלתא קתני, ובכל שימור שמוציאו מאיסור יחוד דיו. והייתי סבור דמה שכתב הרב אסור להתיחד עמה בלילה, אורחא דמלתא קתני, ולאו דוקא, עד שראיתי בסוף השער במנין התשעה פרישות שכתב מוסף עליהם הנדה בימי חופתו ולא בעל, שהוא אסור בכל אלה ואסור להתיחד עמה בלילה, מוסף עליהן אשת ישראל שקנא לה ונסתרה, שהיא אסורה בכל אלה ואסורה להתיחד עמו ביום ובלילה. וקשה בעיני דבר זה, כי המלך הזקן מושל רע למשול ביום ובלילה, ואיננו מבדיל בין האור ובין החשך, והוא אין לו עינים ולא בינה להבחין בין יום ובין לילה, והיחוד מעבדי המלך עובד את רבו בין ביום ובין בלילה, והמפטפט ביצרו עושה נחת רוח ליוצרו ובתורתו יהגה יומם ולילה.
ומ"ש הרב בבועל בעילת מצוה ממתין עד שימות האבר [עכ"ל הראב"ד]. אין לנו דבר זה אלא במשמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי, ורחוק זה מבתולה שדמיה טהורין.
<h2>דף סו.</h2>
ומה שכתב רב אחא באפשר לפתיחת הקבר בלא דם [עכ"ל הראב"ד]. כדבריו נראה לי. ומה שהקשה עליו הרב מדקא מיפלגי רבי יהודה ורבנן בחתיכה ואע"ג דחתיכה לאו ולד הוא, לאו קושיא היא, שהחתיכה אע"פ שאינה ולד מ"מ נגמרה ברייתה לאחר ארבעים להיות בשר, ויש בה פתיחת הקבר, משא"כ בולד דקודם ארבעים דמיא בעלמא הוא, ואין לו פתיחת הקבר, ואין לנו ללמוד מים מתוך ארבעים משל אחר ארבעים. עוד כתב הרב אבל המפלת כמין קליפות כמין שערות כמין עפר כמין יבחושין אדומים אין כאן חשש לידה ואין כאן חשש פתיחת הקבר [עכ"ל הראב"ד]. נראה מדבריו דכי פליג רבי יהודה במתניתין ארישא ואסיפא. אבל באמצעיתא מודה. ואני אומר דמאי דאמרינן בגמרא [כ"ב ע"ב] במחלוקת שנויה ורבנן היא, אכולה מתניתין קאי, ובכולה פליג רבי יהודה, דאידי ואידי בריה נינהו ואית להו פתיחת הקבר. תדע דאמרינן על מציעתא [שם] אי הכי לא נמוחו נמי, אמר רבא כי לא נמוחו בריה נינהו. עוד כתב הרב הרואה דם יבש אע"פ שלא נמוח טמאה נדה [עכ"ל הראב"ד]. ואני אומר דא ודא אחת היא, וראיה לדבר דאמרינן בפרק דם הנדה [נ"ד ע"ב] אימא הני מילי לח ונעשה יבש, יבש מעיקרא מנא לן, ותו הא דתנן המפלת כמין קליפות כמין שערה וכו' מנא לן, אמר קרא יהיה, יהיה רבויא הוא, אלמא אידי ואידי חד דינא אית להו, ומחד דינא נפקי. ואם לאו נמוח מנין היינו יודעים שהיה דם מעיקרו, הלא זה הוא המפלת כמין עפר אדום, שאם לא נמוח אני אומר בריה הוא, וזה דבר פשוט וברור הוא.
ואני אומר להלכה ולא למעשה. שכשהחמירו בנות ישראל על עצמן, בדם נדה הוא שהחמירו לעשותו כדם זיבה, אבל בדם לידה לא החמירו, ואדינא דאורייתא קיימן, ולא ילפינן האי מהאי, כדאמרינן בגמרא [י' ע"ב] דם נדה לחוד דם לידה לחוד. ואם היא יולדת בזוב, בודאי שהיתה צריכה לישב שבעה נקיים מדם, אבל בראיה אחת ובקושי סמוך ללידת ולד, אי נמי ברואה תוך שבעה ללידתה, דיה בטומאת ז' לזכר וי"ד לנקבה, דהא שבעה לה טומאה מלידתה, ואין דמה מוסיף לה טומאה. ותמה על עצמך היאך תטמא אותם בראיה אחת ובקושי סמוך ללידתה להצריכה שבעה נקיים, אם זבה היא הא קי"ל [ל"ו ע"ב] דקושי סמוך ללידה בימי זיבה רחמנא טהריה, וכי תימא דילמא קושי בימי נדה הויא, נדה נקיים למה לה, וכי תימא משום דכולהו נשי האידנא ספק זבות נינהו, הרי זה אומרת מטמאיך לא טמאוני ואתה טמאתני. ובדם טהור נמי אין שרש החומרא ממנהג בנות ישראל, אלא מתקנת רב יהודה ודורו, ואסמכוה אמנהגא דשארא. והרב אלפסי [פ"ב דשבועות] מסתם לה סתומי. עוד אני אומר להלכה אבל לא למעשה מדיוקא דגמרא דילן [ס"ה ע"א ע"ב] וממה שכתב הרב אלפסי ז"ל בהלכותיו [רפ"ב דשבועות] ההיא דרב ושמואל דאמרי [ס"ה ע"ב] הלכה בועל בעילת מצוה ופורש, דוקא שהגיע זמנה לראות וראתה, דעל ההיא פסקא דמתניתין גרסינן לה. ומאי דקא מותיב רב חסדא מעשה ונתן לה רבי ד' לילות מתוך י"ב חדש, הכין פירושא, קס"ד כל תלתא ירחא חדא עונה, דמטיא לה עונה רביעית בימי בגרות, וקס"ד בוגרת שלא ראתה כנערה שהגיע זמנה לראות וראתה דמיא, אלמא כל הלילה שלה בלא פרישה. ובדין הוא דהוה יכול למרמי דרב אדרב, דהאמר רב [ס"ד ע"ב] בוגרת נותנין לה לילה הראשון, אלא מעשה אלים ליה לאקשויי, כדמסקינן בגמ' הוא סבר מעשה רב. ואע"ג דבגמרא אותבינה לרב מהאי מעשה, כסבורים לומר דבוגרת בעלמא אית לה טפי מלילה הראשון, דכי היכי דמהניא קטנות בנערות מהני נמי נערות בבגרות, לא חש רב חסדא כל הני הדקדוקים, דמכל מקום קשיא מאחר שמצינו שיש לה כל הלילה לבוגרת, וקס"ד ה"ה לנערה שהגיע זמנה לראות וראתה, שבגרותה של זו עומדת במקום ראיתה של זו, ושתיהן שקולות בשקול הדעת להקל ולהחמיר, ולא דייך שאתה אינך מוסיף, אלא שאתה גורע ואומר בועל בעילת מצוה ופורש. א"ל (רבא) [רבה] אהדורי אפרכי למה לך, אותיב מתניתין הלילה שלה, וב"ש במקום ב"ה אינה משנה. ובדין הוא דלדחיה ליה כדדחינן התם מי סברת כל תלתא ירחי חדא עונה, א"נ שאני היכא דראתה מהיכא דלא ראתה, אלא כיון דאיכא מתניתין קשיא בהדיא לא חש לכל זה. והיינו דא"ל רבה אהדורי אפרכי למה לך אותיב מתניתין, והוא סבר מעשה רב. ואסיקנא רב ושמואל דאמרי כרבותינו וכו', דרב אדרב נמי לא קשיא, שאני היכא דלא ראתה אפילו היא בוגרת מהיכא דראתה ואפילו היא נערה. ודייקינן ליה להאי פירושא מעובדא דמנימין סקונאה, דאמר לא פליג רב בין ראתה בין לא ראתה, וכי לא פליג רב מאי הוי, תיפוק ליה משום אידך דרב ושמואל דאמרי תרווייהו הלכה בועל בעילת מצוה ופורש וכו', אלמא אי לאו דראתה לא היה מנימין עושה, ולא היה מת בדרך, ולא היה שמואל קורא על רב לא יאונה לצדיק כל און, שמעינן מינה דכל הני שמעתתא דריש פרקא הלכתא נינהו. וכן נראה מדברי הרב אלפסי ז"ל שכתב הכל בהלכותיו. ומה שהביא מן הירושלמי ומעשה דרבי ינאי דעקר אפילו מתנוקת שלא הגיע זמנה לראות, מדת חסידות היא, וחומר שהחמיר רבי ינאי על עצמו, וכל המחמיר תבא עליו ברכה. ואם ישאל אותנו שואל תינח דרבי ינאי אפשר לומר שהיא חומרא לפי שמעשה היה, אלא מימרא דשמואל בגמרא דבני מערבא, דאמר כל ההיא הלכתא דריש פירקא אחרינא דנדה להלכה אבל לא למעשה, הא קשיא דשמואל אדשמואל, דבגמרא דילן לא החמיר שמואל אלא בהגיע זמנה לראות וראתה [והתם] אמר כל ההיא הלכתא, כל לאתויי מאי, לאו לאתויי כלא מתניתין. ויש לנו להשיב בזה שתי תשובות גדולות, שאם היינו אומרים דפליגון תרי גמרי אהדדי לא הוה בזה שום תימה. ועוד יש לנו להשיב תשובה נכונה, לעולם מימריה דשמואל אראתה ועודה בבית אביה קאי, כעין גמרא דילן, ומאי כל, לאפוקי מדב"ש ולאפוקי מדב"ה, דאפילו לב"ש שמחמירים במשנתינו (ו)לא החמירו כל הצורך, שלא הוזכרה פרישה במשנתינו כל עיקר, שכשאמרו נותנין לה בעילת מצוה, לא אמרו שיהא פורש ממנה מיד, אלא דאם תחזור ותראה לאחר בעילת מצוה אפילו בו ביום או בלילה הוא חייב לפרוש ממנה, דומיא דנתינת ארבעה לילות ועד שתחיה המכה, שאין חייב לפרוש ממנה עד שתראה לאחר ארבעה לילות אי נמי לאחר שתחיה המכה, הכא נמי כשאמרו ב"ש במשנתנו נותנין לה בעילת מצוה, שאם תראה לאחר מכאן אפילו בו בלילה פורש ממנה, ואם לא תראה אחר מכאן אינו פורש לעולם. ולדברי ב"ה אינו פורש כל הלילה ואפילו ראתה אחר ביאה ראשונה, ולאחר הלילה אם ראתה פורש ואם לא ראתה אינו פורש. נמצא שאפילו ב"ש לא חייבוהו לפרוש מבעילת מצוה (ואיך) [ואילך] כשלא ראתה אח"כ, וכשחזרו רבותינו ונמנו, גזרו שיהא פורש ממנה מיד עד שתספור שבעה לראיתה שראתה מתוך בעילת מצוה, וזה הוא שאמר שמואל כל ההיא הלכתא דפרקא אחרינא, לאפוקי אפילו מבית שמאי שלא החמירו כל הצורך. והיינו דאמרינן בגמרא דילן כי הוו בה רבי יוחנן וריש לקיש בתנוקת, כלומר בפרקין דתנוקת, לא הוו מסקי מינה כדמסיק תעלא מבי כרבא, כלומר שלא הוו למדים לעשות מעשה לא כדברי בית שמאי ולא כדברי בית הלל בהגיע זמנה לראות וראתה, אלא בועל בעילת מצוה ופורש. ואם תשאל עוד מאי טעמא לא פירשו הכי בגמרא במימריה דרב בבוגרת, כשאמרו אבל ראתה אין נותנין לה אלא בעילת מצוה בלבד, למה לא אמרו שיפרוש, דהא אית ליה לרב פרישה. תשובתך אין זה מקומו של הפירוש הזה להזכיר כאן הפרישה, דאכתי לא נחתינן למעקרה למתניתין מקמי ברייתא, ובמסקנא דאסיקנא כרבותינו שאפילו בנערה וראתה חייב לפרוש הוברר הדבר דבוגרת כל דכן הוא, לפיכך לא פירשו הדבר כאן, ואמרו סתם אין נותנין לה אלא בעילת מצוה ותו לא, לרבותינו כדאית להו בפרישה מיד בשראתה דם לאחר מכן ואפילו בו בלילה. כל זה כתבתי להגדיל תורה, ולסייע דברי הרב אלפסי ז"ל. והדן אותי לזכות, המקום ידינהו לכף זכות.
